ההסגר ריסן את התלונות, אך לא את האלימות

זוזוזנה, מריסה, אלסנדרה, מריה אנג'לה, ויויאנה, ג'ינה לורנצה, לורנה, רוסלה, ברונה, ברברה, לאריסה. ישנם 11 קורבנות מאז תחילת הנעילה באיטליה והרשימה עשויה לגדול באופן דרמטי. ולא, אנחנו לא מדברים על נגיף הקורונה. נשים אלה מתו מידי אלה שאמרו שאהבו אותן - או ליתר דיוק - היו צריכות לאהוב אותן, בני זוג, חברים, בעלים, ילדים, נכדים, בני דודים. למרות שנראה שהעולם נעצר, האלימות המבוססת על מגדר ממשיכה ללא הפרעה בין כתלי הבית. המקום הזה שלרבים הוא מקלט בטוח, עבור אחרים הפך לכלא שממנו קשה להימלט ללא פגע.

מגורים משותפים בכפייה החמירו את המצב

ההסגר הקפיץ את המצב - כצפוי - ואילץ נשים לחיות יומם ולילה תחת אותו קורת גג עם מייסריהן. המתח גובר, ההבדלים גדלים, מספר הקורבנות גדל, אך אלה של התלונות הולכים ופוחתים. כי אם כבר היה קשה בעבר לדווח, הכליאה הפכה אותו כמעט בלתי אפשרי. והשיחות במספר 1522 (הפעילות ב -5 שפות: איטלקית, אנגלית, צרפתית, ספרדית וערבית), או היוזמות האחרות שמקדמים המרכזים למלחמה באלימות לא הספיקו כדי לעצור את המכת העולמית הזו, שבמובנים מסוימים בולטת. באשר לדמוקרטיה, מבלי להבחין בין צבע, אתניות, מעמד חברתי או דת. הוא משפיע ללא הבחנה ואינו עוצר מול כל כלל של ריחוק חברתי.

פתרונות אפשריים

אבל מה אפשר היה לעשות כדי לעצור את הטבח הזה? הבעיה הראשונה שיש להדגיש היא היעדר זמינות של מרכזים למאבק באלימות בכדי לקבל את פני האורחים החדשים במהלך משבר בריאותי. לכן, אפשר היה לחשוב על זיהוי מבנים חדשים בהם ניתן לתת מחסה לנשים ולילדים במצוקה, או לצייד את הקיימים בטמפונים, ערכות סניטריות, חומרי חיטוי וטיפולים מחטאים. בנוסף, שופטת בית המשפט ברומא, פאולה די ניקולה, מתעקשת על הצורך להקפיד על סעיף 384 bis, הקובע הסרה דחופה מבית המשפחה של כל מי שמתנהג בהתנהגות תוקפנית ואלימה.

יש צורך בדחיפות להתערבויות ממוקדות

לאחר הצער, הכעס והכאב, לכן דחוף לפעול. וכדי לעשות זאת, יש צורך להוכיח לקורבנות שהם אינם לבד, אך לא במילים, הם זקוקים להתערבויות ממוקדות ולעזרה קונקרטית. רצח נשי אינו גורל בלתי נמנע ויש לאפשר לנשים להאמין בו. לכן אנו מזמינים את המוסדות לנקוט בפעולה מהירה כדי לבלום תופעה המערערת לא רק את חייהן של אלפי נשים, אלא גם את מידת הציביליזציה של מדינה.