בית ספר וקוביד: איך יעריכו תלמידים
ההפתעות של שנת לימודים חריגה זו נמשכות ונראה שאינן רוצות להסתיים: בנוסף לקושי להבין כיצד יתקיימו הבחינות לשיעורי סיום הקורס, גם נושא ההערכות מורכב למדי והיה נושא למספר חשיבה מחודשת.
הבעיה התעוררה כשעדיין לא הותקנה החקיקה האם להערכת הלמידה מרחוק יש לגיטימציה זהה לזו שבנוכחות. אישורו של צו קיורא איטליה הבהיר אז את העניין, וקבע את אופיו החובה ואת סגל המורים כדי להביע שיפוטים, כפי שהיה קורה במהלך שנת לימודים מסורתית.
מצד שני, בית ספר שהסדירות שלו כבר נפגעה באופן דרמטי, איך הוא יכול היה לשמור על הקפדנות, אפילו המינימלית, ההכרחית כדי להוציא את הילדים מהמיטה ולעמוד מול המחשב האישי כדי להשתתף בשיעורים?
היכן הטוב והראוי ביותר היה מוצא את המוטיבציה להמשיך להיות, ללא מחיאות כפיים? כיצד ניתן לדעת אם משימה בוצעה טוב או רע? כי בעצם, ההצבעות הן בשביל זה. להתמצא בלימוד ולהבין כיצד לשפר. אפילו כישלון יכול להיות רגע של צמיחה, עצירה להטיל ספק בעצמי ולתכנן את דרכו בבית הספר.
הפחד והרצון להשיג תוצאה הם שני מנופים בסיסיים הקובעים את פעולותיו של כל אחד מאיתנו: למשל, אנו לומדים מחשש לחובות חינוכיים ולבלות את כל הקיץ על ספרים או מתוך שמחה שזכינו באתגר, ונהיה קצת יותר גדול. ריקון בית הספר גם מתוצאה, כמו גם מהקשר האנושי שהופך אותו למקום חווייתי מיוחס להתפתחות וצמיחה, היה מכה מכה חדשה. הפעם קטלני. בהתחלה נדמה היה שהדברים ילכו כך כשהמשרד הבהיר כי כל הילדים יתקבלו לשנת הלימודים 2020-2021, ללא כישלונות.
ואז הגיע מפרט חדש: מי שיש לו הערכה של פחות מ- 6/10 במקצוע אחד או יותר, יצטרך לפעול לשחזורם בספטמבר, באמצעות תוכנית הוראה אינדיבידואלית שתכין המורים.
הדחייה צפויה במקום במקרה בו תדירות הפעילויות הדידקטיות הייתה ספורדית או חסרה לחלוטין, כדי לא לתת למועצת הכיתה דרך להביע שיפוטים שונים. תודה לאל!
חלק מהילדים ואפילו הוריהם פשוט לא יכלו לסבול שחברים מהכיתה שמעולם לא היו מחוברים במהלך השיעור יכולים להיחלץ מזה!
בכל הנוגע להערכות בית הספר היסודי, הוחלט לשנות את הפרמטר הישן המורכב מציונים בעשיריות לאמץ פרמטר על סמך שיפוטים. אז לשנה הזו, להתראות מהמספרים ובמקום זאת לנוסחה חדשה, עדיין לא ידועה.
הצעת השר מתבססת על העובדה שאבא העניש במיוחד את למידת הילדים, שיש להם, כצורך בסיסי, אינטראקציה בנוכחות עם מורים, במידה רבה יותר מאשר בכיתות בית ספר אחרות. ההערכה בעשיריות הייתה אפוא קשה מדי עבורם, לאור אי הנוחות העמוקה שסבלנו מהקטנים שלנו, ואנו והם.
עם זאת, אולי הילדים היו רוצים שיכירו במאמציהם על ידי מתן מראית הנורמליות לה להיצמד אליה. אולי שנת לימודים קריטית כזו הייתה יכולה להציל את עצמה בזיכרונם על ידי הוספת זיכרון של כרטיס דוח חדש, בדומה לזה הקודם. במקום זאת, אפילו הסצנה האחרונה של הסרט הזה שלעולם לא נרצה לראות שוב מסתכנת באפור אפילו יותר מכל האחרים.
כאשר אנו חוקרים את רשתות ההערכה האפשריות שמורים לבתי הספר היסודיים יצטרכו להכין, אנו מוצאים את הקריטריונים הבאים:
- תדירות, דייקנות ואוטונומיה באינטראקציה וגישה לכלי מולטימדיה על ידי ילדים;
- עמידה במשלוחים;
- סוג הגישה שבה הילד ניגש למתודולוגיות החדשות: שטחי, הולם, רציני, בוגר;
- רוח שיתופית: נדירה וזקוקה לעזרה, מספקת, אוטונומית או משמעותית.
ראה גם
בהתחשב בחידושים שהביא אבא והמאמצים שבתי הספר עצמם, ההורים, הילדים נאלצו לעשות כדי להסתגל, האם הגיונית הערכה המתבססת בדיוק על קבלת המתודולוגיות החדשות? האין זה עונש אפילו יותר מהמצב עצמו?
האם באמת יכול להיות לילד גישה "בוגרת" כלפי תרחיש הרחוק כל כך מחיי היומיום שלו?
כמה סצנות ראינו המבוגרים של חוסר בשלות ניכר, של חוסר כבוד מצד אלה שנתנו ערך רב יותר לאפריטיף עם חברים, תוך התעלמות מהחוקים, מאשר לבריאות הקהילה?
והאם תוכל להעריך את האוטונומיה של הילד בהתחשב בכך שאבא זקוק, באופן חיוני, לעזרת ההורים לתפקוד? החל מהעובדה שעל פי חוק אי אפשר להשאיר ילד לבד מול מחשב. הוסף לכך את הצורך היומיומי להוריד מטלות, להדפיס אותן, לבצע אותן ולשלוח אותן בחזרה למורים. ואחרון חביב, ההודעות הבלתי נלאות של קבוצת הכיתה.
האם אנו באמת חושבים שילד יכול להיות אוטונומי ובוגר מול כל זה?
ורוניקה לירדיני
עקוב אחריה וצור איתה קשר:
- באתר
- באינסטגרם
- בפייסבוק
