נגיף הקורונה החמיר עוד יותר את מצב האימהות
איטליה אינה מדינה לאמהות. לא, זה לא הכותר של סרט יוצרים שעומד לצאת לאקרנים בבתי הקולנוע. זה מה שעולה מדו"ח שנערך על ידי הצלת הילדים שכותרתו כשלעצמה מספיק רהוטה: "שיווי המשקל: אימהות באיטליה 2020". נשים איטלקיות, המחולקות ללא הרף בין עבודה, משפחה ובית, יכלו לזכות רק בתואר שווי משקל. האם זו מחמאה שמטרתה לשבח את היותנו רב משימות או הגדרה המדגישה את אי הנוחות הכרוכה בהיותי אמהות עובדות באיטליה?
מצב כבר מסובך לפני מקרה החירום הבריאותי
מקרה החירום של נגיף הקורונה היה הקש ששבר את גב הגמל. אגב, אגרטל כבר מלא על גדותיו. בין אם זה נדון בטלוויזיה, בפרלמנט או בבר, נראה שהאחריות על הכל, החל בניהול הילדים ועד שמירה על הבית, היא זכותם הבלעדית של נשים. די לומר כי עוד לפני שנגיף הקורונה (COVID-19) פגע במדינה שלנו, 31.5% מהנשים המובטלות אפילו לא חיפשו עבודה כדי לתת עדיפות למשפחה, בעוד שאותו סיבה, 28% מהנשים המועסקות הגיעו. נקודה לעזוב את העסק שלו. אחוזים המיועדים לעלייה דרמטית בהיעדר אמצעים מתאימים כדי לבלום את ההשלכות הנוראות שרגע היסטורי זה מאיים לגרור.
ראה גם
העומס הביתי כולו על כתפיהם
עם סגירתם המוחלטת של בתי ספר מכל הרמות, העומס הכבד שכבר הושאר על כתפיהן של נשים הלך והחמיר. מהראיונות שנערכו במהלך הדו"ח, 3 מתוך 4 אמהות מספרות שמבחינתן העומס הביתי אף גדל, מכיוון שהן כבר אינן יכולות לסמוך על עזרה חיצונית לטיפול בילדים, קשישים ואנשים שאינם עצמאיים. ואל תחשבו ש- DAD (למידה מרחוק) הפשיטה אותן מתפקיד האמהות במשך כמה שעות, ומאפשרת להן להתמסר לעבודה ללא הפרעות. להפך. מערכת הלמידה מרחוק אינה אינטואיטיבית כפי שמאמינים ולעתים קרובות דורשת מעקב מתמיד אחר הורה שמוכן להתערב כדי לסייע לילדיהם בהתמודדות עם שיטות ופרוטוקולים אליהם לא היו מוכנים ולא השתמשו. הורה שלרוב הוא נקבה ונקרא אמא. בהקשר זה, הסקר בנושא נשים וטיפול בזמן בקוביד שנערך על ידי Ipsos מטעם ארגון WeWorld גילה כי 60% מהנשים האיטלקיות היו צריכות לנהל את כל הנטל המשפחתי לבד ו -63% מהן משוכנעות כי עד בתי הספר נפתחים מחדש, המצב יישאר ללא שינוי.
משפחה או קריירה? בחירה לכאורה בלתי נמנעת
וכך עדיין קורה שנשים עומדות בפני בחירה דרמטית ולכאורה בלתי נמנעת, בחירה שלעיתים נדירות נוגעת לגברים, או ליתר דיוק, לאבות. משפחה או קריירה? כי, בואו לא נשלה את עצמנו, זה לא כל כך ברור שבאיטליה אפשר לספק את שניהם. "סליחה גבירתי, אבל את לא הולכת להיכנס להריון, נכון?" ועוד אלף שאלות לא חוקיות ומפלה שנשים רבות מדווחות שקיבלו במהלך ראיונות עבודה, אז הן רק צריכות לדמיין רק שני תרחישים עתידיים אפשריים: עקרת הבית הנואשת והלא מרוצה, משוללת כל אוטונומיה כלכלית, או שאישת הקריירה קרה וחישובה עם רק כסף בראש. נראה כי אמצע אמצעי נקטע בגלל עבודות מתמשכות, והמתנה למעבר משהו, איטליה נשארת אחת המדינות עם שיעור התעסוקה הנשי הנמוך ביותר ושיעור העוני הגבוה ביותר בקרב משפחות עם ילדים קטינים, תוצאה ישירה של ריכוז משפחות בעלות הכנסה יחידה הרשומות בארצנו.
בהקשר זה, אנטונלה וינטר, מנהלת מדיניות הילדות של הצלת הילדים, קוראת למוסדות לפתח "תוכנית יוצאת דופן לילדות ולגיל ההתבגרות" אחרת משפחות ירגישו נטושות ואחריות תיפול שוב לבד ורק על נשים. בהיעדר שירותי ילדים בגיל הרך, רבים מהמועסקים במגזרים בהם נדרשת נוכחות פיזית עשויים להחליט שלא לחזור לעבודה, בעוד שעובדים שיכולים להמשיך בעבודה חכמה מסתכנים בעומס נוסף בעומסים מקצועיים ופנימיים, המשתלבים ללא רחמים. שיתוף משימות עם בן זוגך או בעלך: לא התקבל. זמן פנוי לרווחה אישית, מיותר לציין.
בקיצור, הדרך לשוויון בין המינים עם חלוקת עבודה שווה היא עדיין בעלייה. אבל לנשים.
