נשים בתקשורת: ראיון עם סילביה מורוני מקרט
ההתבגרות היא בהחלט אבן דרך חשובה, הן לאדם והן למותג, ובמקרה הספציפי הזה, עבורנו.
כשהנקבה בת 18, החלטנו לפתוח פרויקט העצמת נשים המתמקד בנשים שעובדות בתחום התקשורת.
סילביה מורוני, החשבון הדיגיטלי של קראט, ענתה לנו על 5 שאלות משמעותיות, תוך שיקוף על הצורך ב"פעולה קונקרטית מצד נשים, המובילה לשינוי חברתי אמיתי.
1. איך זה "להיות אישה" בעולם העבודה?
להיות אישה בעולם העבודה היא בהחלט מורכבת. אבל יהיה קל מדי, פשטני ובנאלי לייחס את המורכבות הזו לכך שעולם העבודה הוא מטבעו שוביניסט גברי, כאשר אולי יהיה נכון יותר לדבר על אחריות משותפת בין גברים לנשים. כאן ברצוני להעמיק את החלק הנוגע לנשים מקרוב, ולהציע נקודת מבט המתחילה מנשים עצמן ומהאופן בו הן לפעמים תופסות את עצמן. (להלן תוצאה של השתקפות אישית - שאינה ניתנת להכללה לעולם הנשים או לעולם העבודה בשלמותו) לפעמים בעולם העבודה האישה (או חלק מהנשים) מרגישה כמו "שניהם של טראמפ כאשר הנעל על השולחן ". הוא מרגיש שמעולם אין לו את הקלפים הנכונים בידו. תחושה זו למעשה לא כל כך קשורה להקשר עבודה ספציפי, היא תלויה הרבה יותר בחשיבה פנימית היסטורית ותרבותית אצל נשים. ובמחשבה זו אני רואה את אחת מאבני המפתח האפשריות לשינוי.
ראה גם
2. מה הייתה "העצמת נשים" עבורך בגיל 18?
העצמת נשים בשנות התשעים הייתה התירוץ המושלם להתלבש באופן אקסטרווגנטי ולהתאפר. הצהרה על צורה אבל שלמעשה (אני מודה) לא הייתה בה הרבה מהות. ושם עשינו את הטעות הראשונה. כי ישנה הבדל ברור בין דיבור על העצמת נשים במדינה שבה יש את נושא זכויות האדם, לבין דיבור על זה במדינה שכבשה הרבה הרבה זמן. הדגשנו מעל לכל את ההיבט הפורמלי של הרעיון, וב בכך נתנו לו מעט חומר.
3. שלוש מילים שאתה מקשר עם העצמת נשים כיום
אז היום העצמת נשים נראית לי בעיקר נושא מגמתי (מצטער שאין לי עוד שתי מילים), מתאים מאוד למלא ויכוחים פוליטיים, דיונים בעולם העבודה וכמובן מאמרים משותפים ברשתות החברתיות.
4. מה היית ממליץ לך בן ה -18?
זה מה שהייתי אומר לי בת ה -18 בגרסת איפור מאוד בסגנון שנות ה -90: "קח את הסיכון שלא תאהב אותו בשלווה".
5. כמה צורך לדבר על זה היום (על העצמת נשים) ומה צריך לעשות?
מה שאולי עלינו לעשות היום הוא לדבר פחות על זה ו"להתנהג "בזה יותר, וזאת משני הצדדים, גם זכר וגם נקבה; הצד הנשי יכול להתחיל משינוי הלך הרוח. קל להגיד - קשה לעשות זאת אם אתה חושב שתרבותית והיסטורית אנו מצפים שגברים יוכלו להחליט, נשים יוכלו לנהל משא ומתן. מהיום הראשון לעבודה נשים מרגישות נבדקות ותמיד מרגישות שהן צריכות להוכיח משהו. כך שאם גבר עושה קריירה וטעה, התפיסה היא שהוא טועה; אם אישה עושה קריירה וטעתה, התפיסה (לרוב של האדם הנוגע בדבר ישיר) היא שהיא נכשלה. זה, לכל הנשים שמזהות את עצמן בתחושות האלה, זה מה שהייתי רוצה לראות משתנה. צריך להיות לנו האומץ לטעות מבלי לחשוב על כישלון בלתי הפיך. ובעיקר עלינו ללמוד להיות אומץ לא לאהוב, או לפחות לא תמיד לאהוב. אם נחזור למטאפורה הראשונית, בואו נשחק את אייס הטראמפ שיש לנו ביד מבלי לדאוג יותר מדי איך ייגמר המשחק כולו. על השחקנים האחרים להכיר (באופן מלא ושווה) שלכל אחד ללא הבחנה יכולים להיות קלפים מצוינים ביד, כי כפי שאמרתי בהתחלה, הנושא מורכב ויש אחריות משותפת המשתנה באופן טבעי בהתאם למצבים, אנשים ו הקשרים ספציפיים (קרא: איננו יכולים להפוך כל עשב לצרור).
