אוכל הוא בן בריתנו: השתקפות על פוביית שומן הסגר
לפני כמה ימים קניתי ספר, בו מספרת המחברת על תקופה שהתגוררה בסין שבמהלכה מצאה מקלט במסעדה איטלקית, כדי להרגיש קצת יותר קרוב לבית.
"אוכל הוא בן בריתך. האחרים הם שרוצים לגרום לך לחשוב" ההפך " הוא כותב ונותן לי חומר עצום למחשבה. אותו קליק שאתה עושה כאשר אתה מכה את המקום על משהו שאתה נאבק איתו במשך זמן רב.
מדוע אנו ממשיכים במאבק המגוחך והנצחי הזה באוכל? אנו סופרים קלוריות, אנו מסתמכים על הכוחות הקסומים של מזונות העל, אנו עושים דמוניזציה של פחמימות, אנו מגרשים מזון מטוגן.
כיום, בהשוואה ללפני כמה שנים, כולנו מודעים לעובדה שיש כל כך הרבה צורות יופי שונות, שממש בלתי אפשרי לבחור אחת ולכפות אותה על כולם.
אפילו עולם האופנה, שתמיד היה בחזית התמיכה בחוקים לא כתובים על גופי נשים, סוף סוף מבין עד כמה המגוון יפה:
אני יפה
סטלה פקולו, שכתבה את הספר "Io sono bella" בהוצאת ספרלינג וקופפר, היא שחקנית בינלאומית של סרטים, מחזות זמר וסדרות טלוויזיה. היא מדקלמת, שרה, רוקדת, טיילה בחצי העולם, לימדה אנגלית ועושה את מה שהיא אוהבת לפרנסתה. למרות הרזומה הנפלא שלה סטלה, כמו כל כך הרבה נשים אחרות, חיה שנים במלחמה עם עצמה, נלחמת נגד גופה ונגד מזון, כאילו היו עשבים למיגור, אויבים שיובסו. ולא בגלל שהיא לא אהבה את עצמה במיוחד, אלא מכיוון שמאז שהיתה ילדה, המשקל שלה נראה כבעיה לכל הסובבים אותה.
עד שיום אחד היא הבינה שאם זה לא מהווה בעיה עבורה או לבריאותה, מדוע זה צריך להיות לאחרים?
הספר שלה הוא סיפור אהבה אמיתי חוץ מזה שאין ערפדים או מר גריי. כאן אנחנו מדברים על אהבה עצמית, להיות יפים, עוצמתיים, ייחודיים ומדהימים ואוהבים זה את זה קצת יותר בכל יום!
מצא את הספר "אני יפה" מאת סטלה פקולו במחיר של 15.20 יורו באמזון
הפחד המטורף וחסר מוטיבציה לעלות במשקל במהלך ההסגר
אוכל הוא בן בריתנו ולעולם לא כמו בתקופת נעילה זו היינו צריכים להבין אותו.
החל מרגע הקניות שבמשך חודשים היה הקשר היחיד שלנו עם העולם האמיתי.
שלא לדבר על אוכל הנוחות. ההזנות החברתיות היו גדושות בפיצות, עוגות, פוקצ'ות ותענוגים מכל הסוגים, כדי למלא את החלל הזה שנוצר מחוסר חברותיות וודאות, במהלך הסגר הארוך הזה שנראה לנו שנמשך לנצח.
אבל בין מתכון אחד למשנהו ראיתי את הבדיחות החתרניות והמיותרות הרגילות (ואני לא מדבר על ממים ופרודיות, כי אלה מצחיקות מאוד אם הן מתפרשות ברוח הנכונה) של נשים אובססיביות לצורתן.
"היום לארוחת ערב רק יוגורט נטול שומן ואחר הצהריים אימון אירובי של שעתיים, אחרת אהפוך ללווייתן". תפסיק. כאן אנו צריכים השתקפות טובה.
זה נכון, להישאר בבית שלושה חודשים מבלי לצאת מהספה או ללכת ברגל היא לא סיכוי בריא במיוחד לחיים. שלא לדבר על כך שלהעדר תנועה יש השלכות חזקות מאוד על הנפש שלנו. הבעיה היא במעלה הזרם וסטלה פקולו חוזרת עליה פעמים רבות בספר: מדוע עודף משקל קשור מיד לעצלות מוחלטת ולתזונה לא בריאה?
הרשה לי להציג את עצמי: אני מריאנה, אני בת 28 והגודל שלי משתנה בין 48 ל -50. יש לי חיים בריאים: אני הולך הרבה כדי להגיע לעבודה, אני כמעט תמיד יוצא ברגל וכשאני יכול אני לך לשחות. אני אוהב לבשל את "מנות הסבתא" האלה, לארוחת צהריים אני אוכל סלט, לארוחת ערב אני אוכל מה שאני רוצה ולפעמים אפילו גלידה. במהלך ההסגר ניגשתי ליוגה ולפילאטיס ובעצם אני מרגיש יפה.
בפעמים אחרות אני מרגיש פחות יפה אבל אז אני חושב שכדי "להיות רזה", בהתחשב בכך שמעולם לא הייתי רזה, יהיו לי חיים של מחסור קולינרי, אימונים רב שנתיים ומנויים קוסמטיקאיות יקרות מאוד לניקוז, לשטח, דק. האם אני מוכן לחיים האלה? לא.
בכנות, עצוב לי לחשוב על לוותר על עוף מטוגן לנצח בלילות שישי ההם כשאני ובן זוגי מרגישים עייפים מדי מהמחשבה על בישול או מהמוצרלה הטרייה שהוריי גורמים לי למצוא כשאני חוזר לפוליה. בכוס היין עם חברים, בגלידה עם שמנת עם אחותי הקטנה. לישון יותר בשבת ולא ללכת לחדר כושר.
שימו לב: יש כאלה שרוצים לשנות ולהתאמץ וזה בסדר. אף אחד לא צריך לחיות בגוף שהוא לא אוהב. אך עלינו ללמוד שמה שטוב לנו אינו טוב לכולם ושאין דבר רעיל יותר מאשר לכפות את רעיון היופי של האדם על האנשים סביבנו.
אנחנו לא מלמדים את הבנות שלנו לאכול פחות כי היא "נשית יותר". אנו מלמדים אותם להקשיב לגופם, להבין מה הוא צריך. להיות קבוע בחיים ולא רק בתזונה. לכבד אחרים ולחבק את השונות.
אני יפה, סטלה פקולו יפה, כולנו יפים, שונים, ייחודיים. אנחנו צבא גדול, שליו וצבעוני. אנו מגיעים מהיסטוריות שונות, מתרבויות שונות, מערים רחוקות ושונות אך האם אתה יודע מהי הדרך הקלה והמהירה ביותר להכיר ולהרגיש קרוב יותר? האוכל.
